ר"ן על שבועות ו׳

1 כל חייבי טבילות טבילתן ביום בדוכתי טובא הוא ובפ' הקורא את המגילה למפרע דף כ. ילפינן דטבילתן ביום:

2 נדה ויולדת טבילתן בלילה דתניא פסחים צ: מנין לנדה שאינה טובלת אלא בלילה תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל ז' ויולדת נמי הוקשה לנדה דכתיב כימי נדת דותה:

3 אמר רב נדה בזמנה בפ' בתרא דנדה דף סז: היא:

4 נדה בזמנה. בשביעי ובנדה דאורייתא קא מיירי שלא ספרה נקיים:

5 לא תטבול אלא בלילה. כמו שמפורש למעלה:

6 שלא בזמנה. בח':

7 משום סרך בתה. כלומר שנוהגת אחריה לטבול ביום ואפי' בזמנה בז' ואתיא לידי כרת ולא ידעה דאמה בשמיני היא דטבלה ביום וקי"ל כרבי יוחנן:

8 א"ל רב פפי לרבא מכדי כולהו נשי דהאידנא ספק זבות משוינן להו. שאפילו נדה סופרת ז' ימים נקיים דהחמירו על עצמן כר' זירא:

9 לטבלו ביומא דשבעה. ממה נפשך דאי נדה היא הרי יום טבילתה יותר משבעה ללידתה ואי זבה היא טבילת זבה ביום וה"ק ליה רב פפי לרבא בשלמא רב ור' יוחנן מיירו קודם חומרא דר' זירא דמקמי הכי הוו אבל אנן דקיימינן בתר תקנה לית לן טעמא דלא נטבלין בשביעי וישמשו דהא ליכא למיחש למידי לא לה ולא לבתה ומהדרינן משום דר"ש דתניא אחר תטהר אחר אחר לכולן. כלומר דבעינן שיהו ז' נקיים רצופים אבל ראתה בינתיים סותרת וכבר פירשתיה למעלה ר"ש אומר אחר תטהר אחר מעשה תטהר כלומר כיון שספרה מקצת יום של ז' תטבול ותשמש:

10 אבל אמרו חכמים אסור לשמש כדי שלא תבא לידי ספק. שאם תשמש בו ביום ותראה מיד אחר תשמיש נמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה וכיון דתשמיש אסור בשביעי מחמירינן נמי שלא תטבול כדי שלא יבואו לשמש וכיון דטבילה אסורה בשביעי אפילו בשמיני נמי אסורה משום סרך בתה שאם תראה הבת שאמה טובלת בשמיני ומשמשת תטבול היא בשביעי ותשמש ואע"ג דגזרה לגזרה היא משום חומר כרת חששו ומש"ה אפילו לבתר חומרא דר' זירא אפילו בשמיני לא תטבול אלא היכא דאיכא למיחש לאבולאי ודכותיה ואע"ג דר' שמעון אתשמיש בלחוד קאי ולא אטבילה דהא אמרינן בפרק המפלת דף כט: בשמעתא דטועה בעשרים ואחד תשמש ופרקינן משום דר"ש ואפ"ה היו טובלות ביום כדמוכח התם דאלמא אסור לעשות כן אתשמיש לחוד קאי ובתורת כהנים נמי תנינא ואחר תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק דאלמא אסור לעשות כן אטהרות או אבעילה קאי ולא אטבילה אפ"ה קא אמרינן דכיון דר"ש אסר תשמיש אנן נמי אסרינן טבילה משום לתא דתשמיש אבל ר' שמעון ודאי תשמיש בלחוד אסור ולפי זה לא גרסינן שמא תבא לידי ספק דודאי כל שהיא משמשת באה לידי ספק אלא הכי גרסינן שלא יבא לידי ספק וכן הגרסא בהלכות הרב אלפסי ובברייתא שבתורת כהנים אבל הר"ז ז"ל סובר דהאידנא ליכא סרך בתה כלל אלא שאם טבלה בשביעי אסורה לשמש מדר"ש ולא נהירא ויש מי שאומרים שאם טבלה בשביעי לא עלתה לה טבילה שאם תאמר עלתה לה טבילה איכא למיחש שמא תבא לשמש ולפיכך צריכה לחזור ולטבול ומיהו בשמיני כיון דלא מיתסר אלא משום סרך בתה עלתה לה טבילה וזה הוא דעת הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דאפי' בשביעי עלתה לה טבילה בדיעבד:

11 אמר רבא אשה לא תחוף. מקטיף מזיא. ניתק השער ומתבלבל וחוצץ:

12 מסריך. מתדבק השער וחוצץ. והך חפיפה פי' רש"י ז"ל חפיפת שערה כלומר שער ראש האשה ושאר מקומות שבגוף בבית השחי והכי מוכח דחפיפה בשער היא דתנן שבת דף נ: נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וה"נ מוכח בפ' מרובה דף פב. דאמרינן התם דאחד מעשר תקנות שתקן עזרא שתהא אשה חופפת וטובלת ואקשינן הא דאוריי' היא דכתיב את כל בשרו זו הטפל לבשרו ומאי נינהו שערות מדפרכינן הכי אלמא חפיפה בשער היא ופרקינן התם מדאורייתא בעיוני בעלמא סגי דלמא מיקטר א"נ מאוס מידי משום חציצה אתא איהו ותקן חפיפה ומדאמרינן הכי משמע דבעינן עיוני בכוליה גופה דלגבי חציצה מקום שער ושאר הגוף שוין הן אלא דאתא עזרא ותקן דלא ליסגי במקום שער עיוני משום דשכיחי בה קטרין והצריך חפיפה ומשום דחפיפה דרבנן בעלמא היא מקילין בה כדאמרינן לקמן דף סח. האשה חופפת בע"ש וטובלת מוצ"ש ואפילו למוצאי י"ט שאחר השבת כמו שאכתוב בס"ד אבל בעיוני דמדאורייתא הוא לא מקילינן וראיה לדבר מדאמר בסמוך דף סז. נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה ובודאי אי אפשר שלא נתנה תבשיל לבנה וכיוצא בו מע"ש עד מוצאי י"ט שאחר השבת והיאך עלתה לה טבילה אלא ודאי כי מקילין בחפיפה דוקא כשחזרה ועיינה בשעת טבילתה הלכך במקום שער בעי חפיפה ומקילינן בה כדכתבינן ובכוליה גופיה בעיא עיוני סמוך לטבילה ומדאמרינן לקמן סו. טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול ועליה כל גופה משמע לאו למימרא דחפיפה בכוליה גופה אלא משום דמסתמא עיינה בעצמה בשעת חפיפה וכ"ת אי בעיא עיוני סמוך לטבילה אפי' לא חפפה סמוך לטבילה אמאי צריכה לחזור לחוף ולטבול והרי עיינה בכל גופה סמוך לטבילה איכא למימר שמא לא עיינה יפה יפה אבל בחפיפה ליכא למיחש להכי והך עיוני דמדאוריי' משמע דבלא מים הוא דלא אשכחן אלא לגבי חפיפה ומיהו הני נשי דילן נהוג למשטף כל גופייהו בשעת טבילה בחמימי ושפיר דמי ואף בזמן התלמוד נראה שהיו נוהגות כן מדאמרי' בגמ' ד' סח. דודא חסרת עבדי חסרת מסרקא חסרת ומדאצרכה כולי האי משמע שדרכן לשטוף בחמין וכך נ"ל מדאמרי' אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם אית' דלא הוו עבדי חפיפה אלא במקום שער אמאי לא חיישינן שמא לא עיינה יפה יפה בשאר מקומות הגוף כי היכי דחיישינן בשלא היתה חפיפה סמוך לטבילה לענין כל שאר מקומות שבגוף דא ודא אחת היא אלא ודאי דרכן היה לשטוף כל גופן בחמין ומש"ה בסמוך לטבילה ליכא למיחש למידי ומעתה האי ונמצא עליה אתי כפשטיה דנהי דחפיפה מדינא אינה אלא במקום שער הנהיגוה בכל הגוף:

13 ואפי' בחמי חמה. די לה בחמין שהוחמו בשמש:

14 משרו מזיא. מתירין את השער שלא יסתר זה בזה:

15 קמטיה. בית השחי ובית הסתרים שלה:

16 כל הראוי לבילה. במס' מנחות ד' נח: ס' עשרונים בכלי אחד ראויה לבלול ואין בילה מעכבת בהן שאם לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה כגון ס' וא' עשרון בכלי א' מעכב בו ופסולה הואיל ואי בעי לבלול לא מצי מבלל:

17 ותנן במתני' בפ"ח דמקואות משנה ה:

18 טהורה מטומאתה מטומאת נדה:

19 אבל טמאה ע"ג רוקה. שנתלש על המעות קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ומשא ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבילה בקומטו דטמאה בפ' יוצא דופן:

20 נתנה שערה בפיה. ולא באו המים בשערה:

21 קפצה ידה. הוי חציצה:

22 קרצה שפתותיה. מלשון כדי לקרוץ בצפורן פ' בא סימן דף נב: שהדביקה שפתותיה ולא נכנסו המים בפיה ונהי דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים ראוי לביאת מים בעינן וקצת היה נראה דקריצה הוא לשון דוחק שדוחקת שפתותיה ביותר כמו פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר דלקמן:

23 ומטבילן טמאין. כאילו לא הוטבלו דלא באו מים למקום אחיזתו:

24 ואם הדיח ידיו במים. קודם אחיזתו טהורין לפי שמשקה שעל ידו מתחבר למי המקוה ואין כאן חציצה:

25 אין צריכין שיבואו בהן מים. מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים כדאמרינן לעיל ותניא בתוספתא ר"ש שזורי אומר בית הסתרים בנשואה חוצץ בפנויה אינו חוצץ פי' נשואה מקפדת שלא יהא דבר חוצץ במקום תשמיש א"נ אפי' בשאר בית הסתרים מקפדת שלא תתגנה על בעלה ושפחתו של רבי שנמצא עצם בין שיניה שמא נשואה היתה א"נ אעצם בין שיניה כ"ע קפדי:

26 אלו חוצצין באדם. משום דבסיפא קתני אלו חוצצין בכלים תנא נמי גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם:

27 שבראשי הבנות. בריש פרק במה אשה דף נז. אמרינן דאכולהו קאי דבראש חוצצין אבל בצואר אין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה:

28 קלקי הלב ובית הסתרים באשה. שנתלכלך השער של מקומות הסתרים בזיעה עד שנעשו עבה כעין צמר מסובך:

29 לפלוף. צואת העין:

30 גליד שחוץ למכה. ריר היוצא מן המכה מתיבש ונעשה גליד:

31 שרף היבש. כגון שרף היוצא מפרי האילן:

32 גלדי צואה שעל בשרו. כשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשת גליד:

33 והמלמולין. פירש בערוך באדם שידיו מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגרים של שעורי' והעיקר מן וקטפת מלילות:

34 טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה:

35 קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש. ובית השחי בחנם תנייה דה"ל בכלל בית הסתרים ובית הסתרים באיש. דאיש אינו מקפיד אבל אשה מקפדת ודוקא נשואה כדי שלא תתגנה על בעלה כדמפרש לעיל כל זה פירוש רבינו שמשון ז"ל. ואמרינן בתוספתא צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר הרי אלו חוצצין ומש"ה נהגו נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מה הוא כנגד הבשר ומה הוא אינו כנגד הבשר ומה היא צואה ומה טיט ובצק:

36 ואם סמוך כו' אינה צריכה לחוף ולטבול. דודאי לאחר שטבלה בא עליה:

37 איכא בינייהו סמוך לחפיפה טבילה. זו היא גרסת הרב אלפסי דללישנא קמא לא בעינן וללישנא בתרא בעינן וקי"ל כלישנא בתרא כדאסיקנא הלכתא בסמוך דצריך לחוף בלילה כלומר סמוך לטבילה ומ"מ שמעינן מהכא דאע"ג דלא חפפה סמוך לטבילה כגון שחפפה ביום וטבלה בלילה דוקא נמצא עליה דבר חוצץ הוא דלא עלתה לה טבילה הא לא נמצא עליה עלתה לה דכיון דדיעבד הוא ה"ל כלא אפשר דפסקינן לקמן דחופפת ביום וטובלת בלילה אלא דמיירי כשעיינה סמוך לטבילה דאי לא לא היינו מקילין בדיעבד דעיון דבר תורה הוא כך כתבו וכבר כתבתי למעלה מה שנ"ל דחפיפה דהכא בכולי גופה הוא ואיכא דגרסי איכא בינייהו מיחף ביממא ומטביל בליליא כלומר ודוקא ללישנא קמא דאמרינן אם באותו יום שחפפה טבלה אם חפפה ביום וטבלה בלילה כשלא נמצא עליה דבר חוצץ אינה צריכה לחוף ולטבול דהא אמרינן ואם לאו צריך לחוף ולטבול כלומר מפני שנמצא עליה דבר חוצץ משמע דהא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שחפפה ביום וטבלה בלילה ולפי גירסא זו למדנו דללישנא בתרא אשה שחפפה ביום וטבלה בלילה צריך לחזור ולטבול אע"ג דבלא אפשר שרינן לקמן:

38 והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות מקואות אם ביום שחפפה טבלה וכו'. משום דלמקצת נוסחי לישנא בתרא הוא ומיהו לאו למימר דלההוא לישנא כל שחפפה באותו יום אע"פ שלא היה סמוך לטבילה דלא חיישינן ואע"פ שנמצא עליה דבר חוצץ דהיכי אפשר דאף על גב דאתיליד ריעותא לא ניחוש אע"פ שהרחיקה טבילתה מחפיפתה אלא להכי נקט יום לאשמועינן דטעמא דנמצא עליה דבר חוצץ הא לאו הכי אינה צריכה לחוף ולטבול אע"פ שלא חפפה ביום שטבלה וזו לא נתבאר יפה בדברי הרמב"ם ז"ל וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

39 גרסינן בגמרא דף סו: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ותטבול ולא על גבי סילתא דהיינו בקעת עבה משום דבעיתא שלא תפול ולא טבלה שפיר וכתב הראב"ד ז"ל דבדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה ומיהו כתב ז"ל דדוקא בכלי חרס דכיון שאינו מקבל טומאה מגבו ולא חזי למדרס ליכא משום גזירת מרחצאות וסילתא נמי לאו בת קבולי טומאה הוא אבל בכלי עץ ואפי' דיעבד לא עלתה לה טבילה ודייק לה מדתנן במס' מקואות פ"ה מ"ב מעיין שהעבירו על גבי כליס או על גבי ספסל הרי הוא כמו שהיה דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטביל ע"ג ספסל אלמא כל שהוא ראוי למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזירת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן אלא בכלים ולפ"ז הא דעבד מפצי אבוה דשמואל לבנתיה שבת סה. למחיצות עבדינהו משום צניעותא דליכא למימר משום טיט עבדינהו וכמו שפי' רש"י ז"ל שהרי מקבלות טומאה וכדתנן בפ"ק דסוכה דף יט: עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואיכא גזירת מרחצאות:

40 גרסינן בגמ' דף סז. אבוה דשמואל עבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי פירשתיה בפ' במה אשה יוצאה דף סה: בס"ד:

41 האי ריבדא דכוסילתא. גלד שנעשה במקום הקזת דם עד תלתא יומי הגלד הוא רך ומחובר והוי כגוף הבשר ולא חייץ:

42 פורחות. פוקחות ועוצמות תדיר:

43 אינו חוצץ. דפריחתה מעבירתה ואינו עב על גבי עין:

44 פחחה עיניה ביותר. הוי חציצה למעלה:

45 עצמה עיניה ביותר. הוי חציצה למטה:

46 ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"ל אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. כלומר לא תדחוק זרועותיה על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הלוכה ושמושה תמיד והכי פירושא ולית הלכתא כי הני דריבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שבעין ופקחה עיניה ביותר או עצמה עיניה דבכולהו עלתה לה טבילה אלא כי הא דר"ל דאמר לא תטבול אלא דרך גדילתה ואע"ג דהא דר"ל לא פליגא עליהו ואפשר דכולהו איתנהו תלמודא הוא דקאמר דלא מחמרינן בטבילה כל הני חומרי אלא חומרא דר"ל בלחוד וכיוצא בה בסוף פרק נערה שנתפתתה ד' נד. דאמרינן זינתה וכחלה ופקסה ותבעוה לינשא ונתפייסה דאבדה מזונותיה ובתר הכי אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה תובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות והתם נמי הא איפשר דאיתנהו לכולהו וא"ת היכי אמרינן בעצמה עיניה ביותר דעלתה לה טבילה מאי שנא מהא דתנן במס' מקואות סוף פרק ח קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה יש לומר דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבא בהו מים אבל הרב אלפסי ז"ל גורס ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי איתמר הכי לענין טהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש ולהך גירסא משמע דמדריש לקיש מייתינן ראיה דלבעלה מותרת ואיכא למידק והיכי מייתי מיניה ראיה והא אפשר דכולהו איתנהו ואפשר דלא מייתי ראיה מדריש לקיש אלא לפתחה עיניה ביותר ולעצמה עיניה ביותר דלא מעכב בטבילה דדרך גדילתה נמי הוא לפי שאין אדם נמנע מלפתוח ולעצם את עיניו כדתנן גבי ראיית נגעים נגעים פ"ב משנה ד שטהר בהן הכתוב בית הסתרים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ותנן האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכת ומניקה את בנה וכאורגת בעומדת לשחי ליד הימנית ומפרש בתורת כהנים דעודר היינו לענין בית הסתרים לפי שהעודר מפסיק רגליו קצת ומוסק לענין בית השחי לפי שדרך המוסק להגביה זרועותיו קצת כדי לנער האילן ואשה כעורכת לבית הסתרים שדרכה לפסוק רגליה ומניקה את בנה היינו לענין תחת הדד שמה שנראה באותה שעה ממה שהוא תחת הדד אין לו דין בית הסתרים וכאורגת בעומדין לענין בית השחי כלומר שכשאורגת מעומד מגבהת יד הימנית לארוג ולא פירש"י ז"ל כך: